<h1>העיטור אות ש' שיתוף</h1>
<h2>דף צג.</h2>
והיכא שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה והתנו ביניהם שיתוף עד זמן פלוני בכל מה שיזדמן להם מן השמים בין במציאה בין בכל דבר איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר דלא מהני תנאה במציאה וכיוצא בה דדבר שלא בא לעולם הוא ואיכא מאן דאמר דמהני וכתב הרב החסיד קרובנו טעמא דכל חד וחד נעשה שכיר ופועל לחבירו ודמיא להא דאמרינן (ב"מ י"ב:) ששכרו ללקט מציאות. ומסתברא טעמא דרבינו משולם בר' קלונימוס מלוקא שהשיב לבית דין שבארלדי על שלשה אחין שהתנו זה לזה בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותם יחלקו שלשתם בשוה ולימים נתנה מתנה לאחד מהם והשיב אף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בההיא הנאה דקא סמכי להדדי גמרי ומקנו להדדי כדאמרינן (ב"ב ק"ו:) באחין שחלקו בגורל בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו ובפסקא אמרינן (כתובות ק"ב:) בההוא הנאה דקא מחתני אהדדי גמרי ומקנו ובערב נמי אמרינן (ב"ב קע"ג:) בההיא הנאה דקא סמיך עלויה ומהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה ותנן נמי (ב"מ צ"ד.) מתנה שומר חנם להיות כשואל ואמרינן עלה במאי בדברים ואמר שמואל בשקנו מידו ור' יוחנן אמר אפילו תימא בדברים בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה הלכך כל תנאה מהני בשתוף בין מציאה בין דורון משום האי טעמא דקא מהימני להדדי גמרי ומקנו. וכל שכן אי אתני בהדיא דלא תזבון באשראי ולא תזיל באורחא רחיקתא בלא הרמנותי ותהימן לי כבי תרי סהדי וכל תנאה נמי דמתני אהדדי מהני תנאה בר מתנאה דאיסורא. ובתשובות צרפתי אם נתפס אחד מן השותפין עם הפרקמטיא אין לו על חבירו כלום שאחריות גופו לא קבל עליו והביא ראיה מהא דשטף נהר את חמורו וחמור חבירו וכו' (ב"ק קט"ו:) ותו הא דגרסינן בירושלמי (פ"ט דב"ב ה"ד) האחין והשותפין שנפל אחד מהן לאומנות וכו' כהדא רבי נחמן בריה דר' שמואל בר' נחמן נתפס לבולי אתא עובדא קומי ר' אמי אמר אין אית בנכסוי דר' נחמן דנתפס לבולי ינתן לו מנכסיו ואם לאו ינתן לו משל אמצע.
ודוקא דאתנו אהדדי אבל מסתמא כגון סתם אחין שהן שותפין עד שלשה דורות, מציאות כל אחד ואחד לעצמו כדגרסינן בירושלמי (פ"ט דב"ב ה"ג) אמר ר' חייא בר אבא סתם אחים שותפין עד שלשה דורות והכי גרסינן התם בירושלמי אמר ר' אסי בן שנראה חלוק בנכסי אביו בחיי אביו מה שסיגל סיגל לעצמו כהדא חד בר נש אתעביד חד ספר בעא אחוה למפלג עמיה אתא עובדא קומי ר' אמי אמר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו ואדם שיצא ללסטס אחיו חולקין עמו. "וכך אנו אומרים" לשון אתמהא הוא בגמרא דירושלמי כדאיתא בריש גמרא דערלה (פ"א ה"א) כך אנו אומרים עצים חייבין במעשר. ובמסכת משקין (פ"ב ה"ג) כך אנו אומרים פקדון אינו גובה מנכסי יתומין. ובמסכת ביצה (פ"א ה"ג) כך אנו אומרים אסור להשתמש על גבי קרקע. ובעל מתיבות אייתי ליה בפרק הנושא את האשה בהאי לישנא. ירושלמי אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו אדם שיצא בלסטיות אחיו חולקין עמו. ובירושלמי (פ"ו דב"ק ה"ז) באריסיה דבר זיזא גרסינן מהו דיימרון דקיקיא לרברביא נחלוק עמכון יכולין למימר ליה מציאה אשכחן שמע מינה מציאתן לעצמן עד שישתתפו בתנאי. והאי לישנא דקאמר כהדא קשיא לן, ואיכא לפרושה בן שנראה חלוק בחיי אביו כגון שסיגל ממון לעצמו בחיי אביו והיה סמוך על שולחן אביו ולא תבעו אביו בחייו מה שסיגל סיגל לעצמו דאזלינן בתר אומדנא מדלא תבע ליה מחל כהדא חד בר נש איתעביד חד ספר בחיי אביו ולא היה אביו תובעו כלום ואתא קומי רבי אמי וכו' וכי אדם שמצא מציאה בחיי אביו ולא תבעו אביו כלום אחיו חולקין עמו הרי מחל וכן מי שיצא בלסטיות ומצא מציאה ידוע הוא שאביו לא נתרצה בכך ומחל וכן נמי בנראה חלוק ומרויח לעצמו ולא תבע ממנו האב כלום מה שסיגל סיגל לעצמו והרי הוא כאילו נתן לו במתנה ואין האחין חולקין עמו. והיכא שהטילו שניהם לכיס אפילו הטיל אחד יותר מחבירו אין לו אלא שכר עמלו ומזונו כדגרסינן (ב"מ ס"ט.) ר' אלעזר מהגרוניא הוה ליה אריסא יהיב ליה זוזי וזבין תורי וכו'. ושכר עמלו ומזונו בשער עסקא.
כתב בכך וכך בשבת וכו' איך אמרו לנא פלוני בר פלוני ופלוני בר פלוני הוו עלן סהדי וקנו מיננא וכתבו וחתמו בכל לישנא דזכותא והבו בידא דכל חד וחד מיננא דצבינא ברעות נפשין ואשתתפנא כחדא ויהב כל חד וחד מינן כך וכך למעבד בהון עסקא וכל רוחא דאתי לן מן שמיא בממונא דא או בממונא אחרינא בימא או ביבשתא במציאה או במתנה או בדורון כל מאי דרחמנא יהיב לן בין באגר בין בהפסד ניפלוג כחדא פלגא דידי ופלגא דידיה. וזמן שותפותא עד יום פלן ועד ההוא יומא לא יהוי לן רשותא למפלג חד בלא הרמנא דחבריה ובתר הכי אי צבינן לאוגודי ההוא שותפותא לחיי ואי לא יהא רשותא לכל חד למפלג בעל כרחיה דאידך וכל חד מינן קביל עליה הימנותא דשמיא דלא לערים ולא לכסי ולא לטמר מחבריה שום מידי אלא בקושטא ובהימנותא ליזיל כל חד וחד לחבריה ואחריות וחומר שטרא דנן קבלנא עלנא ועל ירתנא בתרנא אגב ארבע אמות קרקע כחומר כל שטרי שותפותא דנהיגין בישראל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא וקנינא מפלני לפלני ומפלני לפלני בכל מאי דכתיב ומפרש לעיל במנא דכשר למקניא ביה. ואם יש בו תנאי וקנס כותב כמו שכתוב בכתב התנאי.
<h2>דף צג:</h2>
שיתוף. דתנן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקים כלומר לפי המעות ואמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע אמר רבא מסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. ופירש רבינו אלפס שור לחרישה ועומד לטביחה כגון שנמלכו עליו להעמידו לטביחה לחלוק באיבריו ואחר כך נזדמן להם שמכרוהו כשהוא חי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו הואיל ואילו טבחוהו וחלקו באבריו היה זה נוטל שליש מגופו וה היה נוטל שני שלישים. ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו עדיין השותפות קיימת והשכר לאמצע ותיובתא דמתניתין דפריך משלשה שהטילו לכיס מקשי בין לרבה בין לרב המנונא ומשני הותירו זוזי חדתא פחתו אסתרי דצנייתא וקמה לה מתניתין הכי והלכתא כשמואל אליבא דרב המנונא ואפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע [ומשמע] דסבירא ליה דאם לקחו שור לחרישה ונמלכו לטביחה וטבחוהו ומכרוהו דכולי עלמא חולקין השכר לפי המעות. ומסתברא דאפילו לקחוהו לחרישה וטבחוהו ומכרוהו כיון דמעיקרא לחרישה קאי והשכר לאמצע כי טבחוהו נמי השכר לאמצע ודינו כשור לחרישה ועומד לחרישה לדעת רב המנונא ורבה סבירא ליה כיון דסופיה לטביחה קאי הוה ליה כשור לטביחה ועומד לטביחה לדברי הכל וחולקין לפי מעות ותיובתא דמתניתין דשלשה שהטילו לכיס דלרב המנונא אתיא ורבה מוקים לה בשור לחרישה ועומד לטביחה ולרב המנונא ליכא לאוקמה בשור לטביחה ועומד לטביחה דההיא לא איצטריך לאשמועינן ואוקימנא הותירו זוזי חדתי פחתו אסתירי דצנייתא.
והלכתא שור לטביחה ועומד לטביחה הרי הוא ככל שותפות סתם שאם הטילו לכיס וקנו פרקמטיא הראויה ליחלק באותה שעה ומכרוה לדברי הכל לפי מעות הן חולקין אבל שור לחרישה אפילו עומד לטביחה וטבחוהו ומכרוהו והרויחו הלכתא כשמואל אליבא דרב המנונא דכיון שבאותה שעה לא היה ראוי ליחלק וזה אינו יכול לקנות בלא זה השכר לאמצע והוא הדין אם קנו כלי אחד או מרגלית אחת שאינה ראויה ליחלק השכר לאמצע והאי דנקיט שור משום דאיכא לאפלוגי בין חרישה לטביחה והוא הדין לכיוצא בו והשכר וההפסד לאמצע והא דגרסינן בפ' שור שנגח ד' וה' (ל"ו.) רבי שמעון אומר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים זוז חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו נוטל חמשים זוז ושנים הראשונים דינר של זהב ואוקימנא כרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו וקיימא לן כותיה וחולקין ההפסד לפי המעות והוא הדין לשכר. ומסתברא דההוא ליה כשור לטביחה ועומד לטביחה דחצי נזק מגופו משלם וליכא לאקשויי מינה לשמואל כלל הדין היא סברא דילן לגמרא דילן. וגמרא דנזיקין ירושלמי אית ליה סברא דילן והכי גרסינן התם בפרק שור שנגח (ה"ה) תמן תנינן שלשה שהטילו לכיס רבי בון ברבי חייא אמר נראין הדברים שנטלו מרגלית דיכיל מימר אלולי עשרה דינרין לא הוה מזבנינא לך כלום אבל דרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין רבי אלעזר אמר אפילו דבר שדרכו ליחלק דו יכיל למימר ליה את פרקמטיא דידך סגי ואת מסגית בזבינתיה ואנא פרקמטיא דילי קליל ואנא הפיך ומתהפך ומטי בך וכו' וגמרא דילן אזיל כר' בון בר' חייא. וגמרא דנשים ירושלמי סבירא ליה דאפילו בסתם שותפות והטילו לכיס כולן חולקין בשוה והשכר לאמצע וחולקין רבי אלעזר הוא דפליג עליה כדאיתא התם (פ"י דכתובות ה"ד) אמר ר' אלעזר הדא דתימר כשהיתה הסלע או חסירה או יתירה אבל לשכר ולהפסד חולקין בשוה וקשיא ההין יהיב מאה דינרין וההין יהב עשר ואת אמרת הכין חברין אמרין יכיל הוא למימר ליה על ידי מינאי סלקת פרקמטיך עד כדון הות פרקמטיא זעירא הות פרקמטיא רובא יכיל הוא למימר ליה עד דאת מזבין חד זמן אנא מזבנינא עשר זימנין עד כדון מקום קרוב היה מקום רחוק אמר ר' הילא יכול הוא למימר ליה עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי עשר זימנין. תמן תנינא חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים דינר דינר של זהב ר' שמואל בשם ר' זעירא אמר וכן לשכר אמר ר' יוסא הדא דרבי זעירא פליגא אדרבי אלעזר אמר רב מנא קשיתא קומי ר' יודא ולא מודי רבי אלעזר שאם התנו ביניהן שזה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו שוורים כמו תניי הן חזר ואמר קומי רבי יוסא אמר ליה בפירוש פליגין ר' אלעזר אמר סתמן חולקין בשוה ר' זעירא אמר סתמן זה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו. וגמרא לית ליה להאי סברא דקאמר יכיל למימר ליה ורבה ורב המנונא מתרצי להנך קושייתא דקאמר מסתברא בשור לחרישה הא לאו לחרישה איכא לאקשויי ההן יהב מאה וההן יהב עשר ואת אמרת הכין. ואטעמא דגמרא דילן וכר' בון בר' חייא דירושלמי סמכינן וכדכתבינן. ורבינו שמואל בן חפני כתב בספר השותפות אף על פי שלא נתערב ממון השיתוף זה עם זה נכנס לכלל השיתוף והריוח לאמצע. והרב אלפס חלק עליו בתשובה ואמר דדוקא שהטילו שניהם לכיס ביחד ונתערב הממון הא לאו הכי לא.
<h2>דף צד.</h2>
בפרק מי שהיה נשוי אמר רב הונא הני תרי אחי או תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מנייהו לדינא לא מצי אידך למימר ליה לא ניחא לי דתשתעי את דינא בהדיה אלא שליחותיה עבד ודוקא דאיתיה במתא דאיבעי ליה למיתי אבל ליתיה במתא לא דמצי אמר ליה אי הואי אנא התם הוה טעיננא טפי. ירושלמי (פ"ה דשבועות ה"א) וכחש בעמיתו פרט למכחיש לאחד מן האחים לאחד מן השותפין פרט למכחיש בעדים ובשטר אמר ר' יוסה הדא אמרה שנים שלוו מאחד אף על גב דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה ולא עבדין כן. והלכך אם מת אחד מהן או העני או כפר אחד והודה אחד אותו שהודה מתחייב בכל ואין מקבלין עדותו על חבירו. וכן מי שהודה לאחד מן השותפין או פרע לאחד מהן כאילו פרע או הודה לשותפו.
